פסק-דין בתיק ת"א 22452-04

זוהי  תביעה לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה - 1975 (להלן: חוק פלת"ד). התובעת טוענת שנפצעה בתאונת דרכים ביום 14.1.03 ונותרה נכות ברגלה ה שמאלית. התביעה בגין אירוע זה הוגשה ביום 16.2.04. פרופ' היים, מומחה מטעם בית-המשפט העריך את נכותה של התובעת, אלא, שביום 21.8.05 נכרתה רגלה ה ימנית של התובעת בשל "חיידק  טורף".  היא ייחסה גם אירוע זה לתאונה, וכתב התביעה תוקן. מומחית מטעם בית-המשפט, פרופ' רהב, חיוותה דעתה באשר לקשר הסיבתי בין שני האירועים ומצבה של התובעת הוערך שוב ע"י פרופ' היים. הצדדים חלוקים באשר לעצם התרחשות האירועים, בשאלת הקשר הסיבתי ביניהם וגם בשאלת הנזק.

אירוע ראשון - הפגיעה ביום 14.1.03

גרסת התובעת

תקנה 9(5) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984 קובעת שכתב תביעה יכיל את " העובדות העיקריות המהוות את עילת התובענה ואימתי נולדה". בכתב תביעתה המקורי הסתפקה התובעת באמירה שבתאריך 14.1.03 נפגעה בתאונת דרכים ע"י רכב הנתבעים. כך גם נעשה בכתב התביעה המתוקן. כידוע, עובדות שלא נטענו בכתבי הטענות אינן חלק מהמחלוקת הטעונה הוכחה והכרעה. ציון "תאונת דרכים" אינו ציון "עובדה", אלא מסקנה משפטית שעובדות כלשהן עונות להגדרה הייחודית שבחוק פלת"ד. אך מהן העובדות שלהן טוענת התובעת?

בבקשות לתשלומים תכופים כתבה התובעת רק " נפלתי באוטובוס ונחבלתי בקרסול שמאל".

בשאלון ששלחו לתובעת ניסו הנתבעים לברר אם מסרה התובעת עדות במשטרה, ביקשו מידע אודות אותה עדות וכן שאלו אם אינה זוכרת את נסיבות התאונה. התובעת השיבה לשאלות אלה בתצהיר במילים: " כאמור בכתב התביעה". אלא, שבכתב התביעה לא נכתב דבר שיש בו תשובה על השאלות המאוד מדוייקות שנשאלה. מדוע התחמקה התובעת ממתן תשובות אמת? בחקירתה הנגדית לא ידעה התובעת להסביר את הדברים והותירה את התמיהות ללא מענה. 

הצדדים הגישו ראיות בכתב. כך נכתב בתצהיר התובעת על התאונה: " התאונה נשוא התביעה אירעה עת נסעתי באוטובוס מ.ר. 83-994-01 כשהוא נהוג בידי הנתבע מס' 1".  ראיות הנתבעים בכתב הוגשו, ובהם תצהיר הנתבע 1, מי שכנטען נהג באוטובוס, שהכחיש את האירוע לחלוטין. גם אז לא ביקשה התובעת להגיש ראיה נוספת מטעמה. רק כאשר נקראה לחקירה נגדית, ביקש בא-כוחה להפנות אליה שאלות בנוגע לנסיבות פציעתה. רק אז, לראשונה, חשפה התובעת את גרסתה העובדתית וסיפרה את גרסתה לאירוע, שבע שנים וחצי לאחר התרחשותו ולאחר שנחשפה להכחשות הנתבעים ולכל ראיותיהם.

כך העידה התובעת (לרבות השגיאות) : " יצאתי מהבית בקרית יובל בירושלים. ירדתי ארבע קומות. הלכתי רגלי עד התחנה 26 ושתי תחנות רגלי. עלית לאוטובוס. בדיוק איך שנכנסתי לאוטובוס, בספסל השני, הוא התחיל לנסוע ואני התחלקתי, הוא לא חיכה שאני אשב. התחלקתי, הרגל השמאלית התכופפה לי בפנים והתחלתי לצעוק אני לא יכולה לקום.... הנהג אמר אני עוצר רגע את האוטו, תקומי. אמרתי אני לא יכולה לקום אז הוא אומר שמישהו יקום ויעזור לה. שתי גברות ניגשו עזרו לי לשבת. אחר-כך הגעתי לתחנה רציתי לרדת. לא יכולתי לקום. אני אומרת לנהג אני לא יכולה לרדת. אז עוד פעם שמישהו יעזור לה. באתי, עזרו לי עד הדלת. לא יכולתי לרדת למטה. למטה מהאוטובוס. היא עזרה לי לרדת. היא הזמינה את האמבולנס ובא האמבולנס" ולקח אותה לבי"ח "שערי צדק".

התובעת טוענת שנפלה בתוך אוטובוס החוצה בערך בשעה עשר בבוקר ציר עמוס בירושלים. לטענתה היא נפלה ונפצעה וסבלה גם משבר פתוח ברגלה השמאלית. לפי עדותה היא נסעה במשך כרבע שעה מרחק ניכר ובסופו של דבר ירדה בתחנת היעד המקורית.  הנתבעת טוענת  שכלל אין זה סביר שהתובעת תפקדה כפי שתפקדה לטענתה בפציעתה וגם שאין זה סביר, שאיש לא הושיט לה עזרה, איש לא הזמין עבורה אמבולנס ואיש לא הציע להורידה בבית החולים "שערי צדק" שלידו חלף האוטובוס. הנתבעים תמהים מדוע המשיכה התובעת בנסיעתה ליעדה המקורי (ברוממה), אף שברור שלא היה עוד טעם שתלך לבדיקת עיניים מתוכננת, בעת שהיה עליה לחפש אחר עזרה רפואית דחופה ואחרת (ענין שהתובעת לא הצליחה להסביר בחקירתה הנגדית).  אלה הן טענות נגד הסבירות הפנימית של גרסת התובעת.

התובעת נחקרה ממושכות. היא ילידת 1934, בריאותה אינה טובה והיא היתה נסערת. חקירתה הנגדית הניבה סתירות שונות. למשל, התובעת העידה על חילופי דברים בינה לבין נהג האוטובוס ועל תגובתו לפציעתה (שממנה ברור שהיה מודע לה), אך במהלך חקירתה היתה מוכנה לאשר שאולי הנהג לא הבחין בפציעתה. התובעת תיארה את מקום הנפילה פעם אחת בתחילת האוטובוס, ליד הספסל השני, ופעם אחרת כסמוך לחלקו האחורי, כסא אחד לפני הדלת האחורית. על פני הדברים מדובר בשני מקומות שונים, אך לא ברור מה המרחק הממשי ביניהם. מהעדות ניתן להפיק גם גרסאות שונות (אם לא ממש סותרות) בעניינים אחרים, כגון מספר הנוסעים באוטובוס, תגובתם לפציעה והסיוע שנתנו לתובעת. כפי שיפורט בהמשך גם העידה התובעת שהתאונה התרחשה  בשעות 9:10, 9:15 או 9:20, בעוד שבמסמכים שונים צוינה דווקא השעה 10:10.

רק בחקירתו הנגדית של חתנה של התובעת הוגש (ומיוזמת הנתבעת דווקא) המסמך נ/5 "הודעה על תאונת דרכים עם נפגעים". מסמך זה מתיימר לשקף גרסה מוקדמת של התובעת על נסיבות פציעתה. מר סוקולובסקי (חתנה של התובעת) סיפר, שרשם את הדברים מפי התובעת, המסמך נחתם על-ידה בבית החולים והוא מסרו למשטרה.  אלא, שהגרסה אינה מובאת בגוף ראשון, אלא מדברת על האירוע "לדבריה" ואינו נושא כל חתימה, חותמת קבלה או תאריך. מסמך זה, שכנטען נערך סמוך לאירוע, סותר טענה עובדתית של התובעת בעדותה, שכן כתוב בו שהיא ירדה מהאוטובוס בכוחות עצמה. התובעת עצמה העידה שעזרו לה לרדת מהאוטובוס. אכן, קשה לדמיין כיצד אישה מבוגרת הסובלת משבר פתוח ברגל שמאל, היתה יכולה לרדת מאוטובוס בכוחות עצמה.

בהתעלם מהסתירות השונות שפורטו, ראוי לבחון את סבירות הסיפור הגרעיני של התובעת: היא נפצעה, נפלה על רצפת האוטובוס ולא הצליחה לקום בכוחות עצמה. במהלך נסיעת האוטובוס היא ישבה, אך המשיכה לצעוק מכאב במשך כל הנסיעה. כשרצתה לרדת שוב סייעו לה. הנהג והנוסעים הסתפקו בהתמודדות עם כל בעיה קונקרטית כשנוצרה. מכיוון שהתובעת לא ביקשה שיזמינו אמבולנס, או יורידו אותה ליד בית החולים "שערי צדק" - לא נטל איש את היוזמה לעשות כן וגם איש לא ניסה לבדוק מה טיב פציעתה ולהושיט לה עזרה ראשונה. לא אוכל לקבוע שרצף התרחשויות כאלה אינו אפשרי, אך הוא אינו נשמע מאוד סביר. 

שעת התאונה וזהות הנהג

ארבעה עניינים קשורים זה בזה לבלי הפרד: שעת התאונה וזיהוי האוטובוס, הנהג ופרטי הביטוח. בעדותה נתנה התובעת הסברים שונים לעובדה שאינה במחלוקת: היא עצמה כלל לא נטלה את פרטי הנהג המעורב או האוטובוס וגם לא  קיבלה אותם בזמן אמת בעזרת אדם כלשהו שהיה עד לאירוע. בעדותה, היא אף לא ידעה לומר דבר וחצי דבר אודות הנהג - אם היה צעיר או זקן, ערבי או יהודי, חרדי או חילוני וכו'. מעדותה ברור (אף שהיא אישרה שיתכן שהנהג לא הבחין בפציעתה) שהנהג הבחין בפציעתה, הן מפני שהיו ביניהם חילופי דברים מפורשים בקשר לפציעה והן מפני שצעקותיה של התובעת משכו את תשומת ליבו ולא יתכן שלא הבחין בקשייה לקום אחרי שנפלה ואח"כ בקשייה לרדת מהאוטובוס.

מכיוון שהתובעת לא נטלה את מספר האוטובוס או את שם הנהג, נזקקה למידע של "אגד" כדי לזהותם. בלשון התובעת, הנהג אותר " לפי השעה שנסעתי". כפי שטוענת התובעת בסיכומיה (וכך גם נמסר למשטרה ול"אגד"), היא נפגעה בשעה 10:10 בערך באוטובוס "אגד" בקו 26 מקריית היובל לרוממה. לפי המסמך שמסרה אגד, הנתבע 1 הוא שנהג באוטובוס שנסע בשעה זו באותו מקום. אם בפועל נפגעה בשעה אחרת, הרי שמדובר בנהג אחר, באוטובוס אחר (ואולי גם בביטוח אחר) ובעובדות שונות משנטענו בכתב התביעה. הנתבע 1 הכחיש את טענות התובעת לחלוטין.

הזיקה בין שעת התאונה וזהות הנתבעים היא מפתח אפשרי לסתירה בין עדות התובעת ועדות הנתבע 1. בפלט המחשב שבו תמצית התלונה שנרשמה במשטרה, צוינה שעת התאונה 10:10, שעה שהופיעה גם במסמכים אחרים, אלא שמסמכים אינם מדברים בשם עצמם ולא נמצא כל עד שהעיד שזו השעה שבה התרחשה התאונה. התובעת העידה דווקא בתחילת עדותה שהתאונה התרחשה בשעה תשע ורבע, תשע ועשרים (וחזרה על-כך פעמים).  כאשר הועמדה ע"י בית-המשפט על חשיבות הדיוק בשעת התאונה בשל החשש שטעות בפרטים גרמה לאיתור הנהג הלא נכון הסבירה התובעת: " היה לי תור במחלקת עיניים ב - 10:20 ואני נפלתי 9:15, 9:10" (כך ואף הקדימה מעט את השעה שציינה קודם). באמירה זו לא הפגינה התובעת כל "בלבול" (כטענתה בסיכומיה), אלא להפך, היא חזרה כמה פעמים בהפרשי זמן על הטענה שנפצעה בסביבות תשע ורבע וגם קשרה זאת לנימוק רציונאלי, תוך הפגנת מודעות מלאה לקשר בין שעת התאונה ואיתור נהג האוטובוס המעורב באירוע. בסיכומי הנתבעים נטען, שהתובעת הפתיעה אותם בעדותה ו"הקדימה" את שעת התאונה, כדי להתמודד עם הכחשת הנתבע את סיפורה. זו ספקולציה. מכל מקום, ברור, שלפי עדות התובעת לא יתכן שהנתבע 1 חב בגין פציעתה, זיהוי האוטובוס והביטוח שגויים (וגם חבות המבטחת הנגזרת מחבות הנהג) ולמעשה נשמטת הקרקע מתחת לתביעה כפי שהוגשה.

עדות הנתבע 1

הנתבע 1 העיד שהוא בטוח שלא אירעה ביום 14.1.03 כל תאונה באוטובוס שבו נהג, ואילו היתה מתרחשת היה יודע עליה בוודאות. הוא סיפר שסמוך לאחר אותו מועד פנו אליו ממחלקת הביטוח של "אגד" וכך אמר גם להם. במשך שנים לא פנה אליו איש, עד שסמוך למשפט ביקשו שיתן תצהיר והוא שב ובדק את התיעוד ששמור במחלקת הביטוח ושם מצא את הרישום אודות שיחת הטלפון שבה הכחיש את עצם התרחשות האירוע. לא מצאתי שנעשה ניסיון לכפות את הצגת הרישום בבית-המשפט ויש להניח שלא ניתן להפיק ממנו יותר ממה שסיפר הנתבע 1 ממילא. התרשמותי מעדותו של הנתבע 1 היתה טובה מאוד. הוא נראה אדם מנוסה המודע היטב לחובותיו. הוא  ידע שבהתרחש אירוע שבו נפגע נוסע, או רק טוען שהוא נפגע, חייב הנהג לדווח למחלקת הביטוח של "אגד" וגם למשטרה. עדותו נראתה כנה לחלוטין ואני מאמין לו.

התובעת טוענת שהכחשת הנתבע 1 היא פשוט שקר. זוהי טענה נועזת מאוד, שכן היא נובעת מהעמידה על הטענה שהתאונה קרתה בשעה 10:10. אם זו היתה שעת התאונה, הרי  שאין לסמוך על עדות התובעת באשר לשעת התאונה (ויש לקבל את האמור במסמכים שאף עד לא אישר את נכונות תוכנם). נדיר שתובעת מבקשת מבית המשפט לא לסמוך על עדותה שלה.